במאמר שהתפרסם היום (ה') ב-TheMarker ובאתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, סוקרת ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר את פרשת בירור זהותו של אחד הצנחנים בתמונה הידועה "הצנחנים בכותל", שצילם דוד רובינגר במלחמת ששת הימים.
במשך שנים רבות היה מקובל כי הצנחן השמאלי מבין השלושה המצולמים הוא ציון כרסנטי, שאף הדריך טיולים והעביר הרצאות על חוויותיו מהמלחמה. בשנת 2021 אישה בשם לינוי בורשטיין ערכה את ערך הוויקיפדיה של התצלום, וטענה כי הצנחן השמאלי הוא סבה, אברהם בורשטיין, שנפטר בשנת 1996.
חילוקי הדיעות בין כרסנטי לבין משפחת בורשטיין הגיעו לידי תביעות דיבה הדדיות, אשר נידונו בבית משפט השלום בהרצליה, ולאחר מכן בערעור בבית המשפט המחוזי בתל אביב. במשפטים העידו מומחה לזיהוי פלילי, מומחים לזיהוי פנים מבוסס בינה מלאכותית, ועדים שנכחו בארוע.
השופט בני שגיא, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, שכנע את הצדדים להתפשר מבלי להכריע בשאלה מיהו המצולם שבמחלוקת. בהכרעת הדין שניתנה בפברואר הוא כתב: "שני אנשים יוכלו לטעון שהם הצנחן השמאלי, האותנטי, כל אחד מבלי לפגוע בזכותו של השני לעשות אותו הדבר... הצדדים מסכימים להניח את המחלוקות מאחוריהם, ולשדר לעם ישראל מסר של איחוי ופיוס, במסגרתו לא יידרש בית המשפט להכרעה בשאלת המצולמים תוך שכל צד ימשיך להאמין באמת בה הוא מחזיק."
ד"ר שוורץ אלטשולר כותבת כי בעוד טענותיו של כרסנטי במשפט היו מגובות כהלכה, בני משפחת בורשטיין הציגו רק "עדות מפי השמועה ללא תמיכה ראייתית או חיזוק", ולכן האמת המשפטית נמצא בבירור לצידו של כרסנטי. היא יוצאת לפיכך נגד פסיקתו של שגיא, וכותבת: "כאשר בית המשפט יודע את העובדות אך בוחר במקום זאת לתת תוקף של פסק דין לפשרה המנוגדת לעובדות, הוא פועל בניגוד לתקנת הציבור. התוצאה של ההחלטה היא ששני אנשים יכולים בעת ובעונה אחת לטעון לאמת עובדתית אחרת. זאת תוצאה בלתי נסבלת, כי הרי אלה אינן דעות ואינן 'אמיתות שבהן כל צד מחזיק', אלא עובדות. ללא כבוד לממצאים עובדתיים, גם בכפוף למגבלות יכולת הבירור המשפטי, נשמטת הקרקע תחת סמכות מערכת השפיטה. ... לשם מה יש לנהל הליכים פליליים, לאיזו תכלית יש להקים ועדות חקירה, מדוע לדון בתביעות דיבה אם ממילא כל הנראטיבים העובדתיים תקפים? ומה לנו כי נלין על הדיסאינפורמציה ברשתות ובשיח הפוליטי, כשמוסדות בירור האמת מתחמקים כך מביצוע תפקידם?"
|
קישורים
|