 |
עד כמה את/ה מרוצה מן האופן בו גידלו אותך? | 4213 |  |
|||||||||||||||||||||||
 |
|
 |
||||||||||||||||||||||||
 |
 |
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
סה"כ אני די מרוצה, אבל בהחלט היה עדיף לי לגדול במשפחה דנית או נורווגית 😏 | |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חסרה התגובה (הכאילו הומוריסטית): עכשיו כשגם אני הורה - הם עשו עבודה יותר טובה ממני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מרבה לצטט לילדי את מרק טויין. בגיל שלהם זה עדיין מרגיז אותם ולא מצחיק אותם. אני בוש להודות שגם אני עברתי את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל רוב הדברים שהיו יכולים להיות טובים יותר לא היו תלויים באופו ישיר בהורי אלא בבחירה שלהם לחיות בקיבוץ. חלק גדול מהדברים שהיו יכולים להעשות באופן טוב יותר הם דברים שהקיבוץ החליט עליהם ולא ההורים. בסך הכל, כאמור, היה בסדר והקיבוץ נתן לי סביבה טובה ותומכת לגדול בה, סיפק העשרה רחבה של חוגים והשכלה חוץ-בית-ספרית ודאג לכישורי החיים הנחוצים כדי לתפקד כבוגר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור גם בן קיבוץ, אני מרוצה לגמרי מהאופן שבו הקיבוץ + ההורים גידלו אותי. לימים נהייתי מאוד לא מרוצה מהחיים שלי בקיבוץ, אבל זה היה כבר גיל 16+, והבעיה שלי היתה בעיקר עם בני גילי (פלוס מינוס), כך שאני לא יכול להחשיב את זה תחת "גידלו אותי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התחלתי לכתוב שלוש פעמים. עדיף שאשתוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהו דומה. אירגנתי לעצמי בראש כבר כמה פעמים מה לכתוב, מה לא לכתוב ואולי בכלל לא. בסוף ייצא משהו, אני מקווה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז ככה: התקשיתי לנסח את הדברים כהוויתם. במעט הפעמים שבהן יצא לי לדבר על אופן גידולי נכשלתי. לפעמים עוררתי קנאה, לפעמים זעזוע ולפעמים אולי תחושת קטנוניות. ככל שקיבלתי פרספקטיבה, אם בשל שקלול בוגר יותר, ואם לאחר הקשבה אל סיפוריהם של אחרים, הבנתי שאופן גידולי, בשונה אולי מהיבטים אחרים של הכרונולוגיה המשפחתית, אינו כזה מעניין או חשוב. אז מה היתה הבעיה? בעצתם של דוד מייקל ושל דון מייקל, ובגלל שעדיף להשמע קטנוני מאשר להטיל דופי שאינו במקומו, לא אפרט יותר מדי. אבל בגדול, החלק הפחות מוצלח של אופן גידולי כלל חוסר יכולת של ההורים להגן עלי מפני אח חובב היאבקות, שימוש יתר בהומור ולשון מושחזת לצרכים חינוכיים, שקרים לבנים שפגעו באמון, ואדישות מסויימת להעדפותינו כילדים עד כדי "עשיית דווקא" חוזרת של אחד ההורים. בנוסף, לצד אהבה עצומה אלינו, היתה נטייה של אחד ההורים למרכז את עצמו בנוכחותנו הרבה מעבר לרצוי, אולי בעקבות ההערכה העצומה והאהבה לה הוא זכה בחוץ. שום דבר מיוחד, מלבד זה שבקשות ששטחנו, תחינות, צעקות, שיחות נפש רגועות והבטחות לא שינו דבר. התמשכותם של כמה מן הדברים, למרות הבקשות ובמיוחד ההכרה הברורה במצוקה המיותרת לחלוטין שהדברים גורמים, החמיצה את היחסים למשך שנים ארוכות. מעט ממכרותיי 1 ואנשי מקצוע שהתוודעו לפרטים נוספים חוו את זה קשה ממני. אחת מהן הגדילה וראתה בי ניצול מ"משפחת אדמס". תגובה זו הבהירה לי ששוב נכשלתי, שכן למרות בעיות מסוג זה, עדיין גדלנו במשפחה אוהבת ומטפחת שהאמינה בנו והעשירה אותנו בערכים, ידע ותרבות, ונטעה בנו סקרנות ותאוות חיים. פרספקטיבה שהייתי צריך לקבל עוד כילד התמהמהה עד לבגרותי, כאשר נזכרתי או נחשפתי לאופן בו גודלו אחרים. למשל חבר לעבודה שנשא צלקת מאמו שדאגה למזונו של הכלב לפני זה שלו ושל אחותו (מה שמזכיר…); חבר למילואים שספג סטירות על בסיס קבוע; חבר ילדות שאביו היה נועל אותו במחסן חשוך למשך שעות על כל שטות, וכשנולדה אחותו הרג האב את כלבו (מסיבות "הגייניות"); שכנה שמעולם לא השקיעו בה ואפילו לחוגים לא שלחו אותה כי לא האמינו בה. יש לציין שהיא התבררה ככשרונית להפליא בכל תחום שנגעה בו, לפעמים לראשונה, אל נגד עיני המשתאות. חבר ללימודים שהוכה לצורך שבירת ידו כשחזר מאוחר, בתקווה (שהתממשה) שהכאב והגבס ימשמעו אותו; אחרת שהושפלה ע"י אם שלא אהבה אותה "בגלל כיעורה" (והיא לא), ואחרת שיופיה הרחיק אותה לפנימיה מחמת אביה (ע"י אמה שהסתייעה בקשריה של משפחתי). כמובן, היו בסביבתי מספיק משפחות מן הצד השני של המשפחומטר - שזכו להורות מאוזנת ובריאה יותר משלנו. לא שהייתי מחליף, אבל אני זוכר שזה עשה לי טוב לחזות בכך. באשר לזו שכינתה אותנו "משפחת אדמס", המקרה שלה היה הקשה מכולם. אציין רק שמדובר בהורות שמתחרה היטב בזו שבתיאוריו האוטוביוגרפיים של ארוה באזן. כששאלתי אותה אם היא ראתה משהו דומה במשפחות של חבריה וחברותיה, היא חשבה רגע ואז אמרה, "אתה צודק, אצלם דווקא לא היה ככה", ועדיין לא הרגישה שנעשה לה ולשאר האחים איזשהו עוול, מה שנכון לרוב המקרים הקשים שבהם נתקלתי, שאגב, כולם טיפלו במסירות רבה גם בהורה המתעלל. זה כולל אותה, גם אחרי מה שהיא אולי הבינה מן השיחה שבדיעבד היתה אולי טעות מצידי (קן צרעות שעבד עליו הכלח). ------------------------------------------------------------------- 1 עם גברים השיחה נוטה משום מה ליסוב יותר על עניבות, גולף ומירוצי סוסים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 גולף ועניבות, ממאפייני ארצנו הקטנטונת! צחוק בצד, אני מאד מזדהה עם הערת הרגל הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כנראה בדעת מיעוט היום בעולם הפי.סי. לי נראה שהפעלת כח פיזי כגון כאפה על הילד היא אמצעי חינוכי לגיטימי. אפילו התעללות של ממש כמו שבירת ידו של הילד המתוארת, נראית לי גרועה פחות מהתעללות נפשית (''אתה אפס, אף פעם לא יצא ממך כלום''). פעם בכניסה לחנות איקאה שמעתי אמא אומרת לילד שלה- ''לא נקנה את השולחן הזה כי לא תצליח להרכיב אותו''. בעיני זה גרוע יותר מאשר לו היתה מורידה לו סטירה. בכל זאת נראה לי שגדלת בשכונה קשה. שבירת יד ונעילה במחסן חשוך הן לא פרקטיקות חינוך שנתקלתי בהן בילדותי ולא בבגרותי. כן שמעתי מאשתי על חברה שלה שהיתה היפהפיה של הכיתה ואבא שלה חרד עליה כל כך עד שלא הרשה לה לצאת מהבית עם חברים. הפרקטיקות המקובלות בשכונה בה גדלתי היו צעקות, לעתים צרחות על הילדים. אמא שלי פעם אחת הורידה לי סטירה כשהתחצפתי, ואני פעם אחת הורדתי סטירה לבן הבכור שלי כשהוא התחצף (ואכלתי את עצמי אחר כך כי זו היתה תגובה מהמותן ולא ממש הגיע לו). אני מרגיש שתנאי הגידול שלי היו מתחת לממוצע לא בגלל אלימות, התעלמות או התעללות רגשית, אלא כי ההורים שלי נראה שכמעט כרעו תחת כובד משקל הזוגיות וההורות. מאידך אני חושב (וגאה מאוד) בכך שהילדים שלי קיבלו תנאי גידול מעל הממוצע בזכות הזוגיות הטובה ביני לבין אשתי והטבעיות הבלתי צפויה (מבחינתי) בה נכנסנו לתפקיד ההורים. מה שעולה מהתגובה שלך הוא מה שגיליתי די לאחרונה- שהתפיסה של ילדים את התנהגות הוריהם היא מאוד מאוד סובייקטיבית. הבכור שלי נשא על גבו במשך שנים לא את הסטירה שהורדתי לו אלא איזו אמירת אגב של אשתי שהוא פירש בינו לבין עצמו באופן קיצוני. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |