חוקרי שירתו של ת.ס. אליוט מעלים השערות באשר לזהותה של בלדונה, דמות בפואמה "ארץ השממה" (1922). נאמר שם שהיא "גברת הסלעים, גברת המצבים", ויש המשערים שהיא "לה ג'וקונדה", "המונה ליזה", מאת ליאונרדו דה וינצ'י, שעליה כתב ולטר פייטר בספרו "הרנסאנס" (1873): היא "עתיקה מן הסלעים שביניהם היא יושבת, וכמו ערפד כבר מתה פעמים רבות ובאה בסוד הקבר, וגם עם הצוללים בתהומות הים נמנתה... ועם סוחרי המזרח סחרה באריגים אקזוטיים."
לה ג'וקונדה (1507) - לאונרדו דה וינצ'י
כשקראתי זאת שמתי לב שאיני זוכר סלעים כלשהם אלא רק את קו הרקיע של ההרים שעל רקעם מצוירת לה ג'וקונדה. גלשתי אפוא לעמוד שלה ב"ויקיפדיה", התבוננתי בציור, וראיתי את הסלעים בכחולים, ירוקים וחומים, את האגם והשביל המוליך אליו. זו הייתה רק ההתחלה, כי אז ראיתי גם את זוויות עיניה ומבטה מחדש, את שפתיה, את כפות ידיה המונחות זו על זו על מסעד הכיסא ועוד, כל הבעתה השתנתה, והיא הביטה בי במבט מעמיק, מאופק, ואמנם יודע נסתרות... ישובה על כיסא היא מעוגנת בנוף כמו הצוקים והסלעים אך גבוה מעליהם, היא חולשת על הארץ, על ממלכה מזמנים קדומים הממשיכה להתקיים לעד.
דיפטיך של דוכסי אורבינו (1470 לערך) – פיירו דלה פרנצ'סקה
מרגע שהתברר לי שהנוף אינו רק רקע לדמותה אלא שהיא מושרשת בו ושולטת בו בכוח שקט ועוצמתי, התכתב לי ציורו של דה וינצ'י עם דיפטיך מאת פיירו דה לה פרנצ'סקה של פדריקו דה מונטפלטרו דוכס אורבינו ואשתו בטיסטה פורצה. מופגן בו כוח השולט על ממלכה, המגולמת בנוף שהוא טבע המוסדר בידי עבודת־אדם – אדמה מעובדת נפרטת לחלקות, בניינים, כלי־שיט. בדיפטיך מודגשים עוצמה ועושר – התכשיטים והבדים היקרים - השניים הם בני זמנם. לעומת זאת, בציורו של דה וינצ'י, הנוף הוא טבע היולי למעט גשר ושביל מוצנעים. צבעי מלבושיה של "לה ג'וקונדה" וקוויהם מתמזגים בנוף - ההשוואה מבליטה את עתיקותה ונצחיותה של "לה ג'וקונדה". ההתכתבות בין התמונות כשלעצמה מזמינה ראייה מחדש. הפרצפציה שלנו את שתיהן גם יחד מתפתחת מתוך ההשוואה.
יתכן שבהתבוננויות נוספות יצוצו תובנות נוספות, אולי גם סותרות, אפשר שקודמות יתבטלו... מכל מקום, התברר לי שמזה שנים, בכל הפעמים הקודמות שנחשפתי לציור, התבוננתי בו במבט מאובן, לא באמת ראיתיו. הייתה לי תפיסה כלשהי של הציור שהתקבעה לפנים ומאז חדלתי לראותו, הבטתי ב"קונספט", מושג כלשהו של הציור כפי שתפסתי אותו בגיל־העשרה, לפני עידנים; אם להיעזר בדימוי פשוט, הייתי משול למי שיודע לזהות פרפר כלשהו, אבל אינו מסוגל לראותו חי, אלא רק כפרפר המוצמד בסיכה ללוח באוספו של צייד פרפרים - לא הצלחתי לראות את הציור עצמו אלא רק את השם המסמן אותו, "לה־ג'וקונדה".
התאבנות מעין זו אינה מתייחדת לציורים בלבד, היא קורית לנו בתחומים רבים ושונים, ומקשה עלינו לתפוס מציאות כהווייתה; מקורה בדעה קדומה מושרשת שמסתירה מאיתנו את המציאות העכשווית ומשקפת את העבר, כמו המראה האחורית המפורסמת מ"המדיום הוא המסר" של מקלוהן - אנחנו נוסעים בכביש חדש, ב"טסלה", אבל לו היינו מסתמכים על המראה הזו, היה נראה לנו שאנחנו נעים בשיירת עגלות. לעיתים איננו מודעים לדעה הקדומה שמפעילה את פרשנותנו לסיטואציות חברתיות, להתנהגויות, לאירועים פוליטיים ואפילו להבנתנו את עצמנו. אם התפיסה שלנו ביחס לדבר־מה שקורה לנו נולדה אי־שם בזמן ביוגרפי כזה או אחר, ייתכן מאוד שהיא אינה רלוונטית למה שקורה עכשיו. יש ומגיעה העת לבדוק אם פרשנותנו אינה נובעת מאותה פרצפציה מאובנת. האם אין אנו משועבדים למחשבות ישנות? לא של הדת, לא של הממסד, לא של הורינו או סביבתנו, אלא למחשבות ישנות שלנו עצמנו?
|