גבריאל פומראן, האסיר, 1952 (כל הצילומים מאת המחבר)
ביקרתי במוזיאון תל־אביב לאמנות אחרי עוד מתקפה של רגב ובנט על התרבות: ביטול חוק הספרים, פרשת גידי אורשר, ההסתערות על גל"צ, שינויים חד־צדדים ועיוותים בספר האזרחות ועוד כהנה וכהנה. הרגשתי לרגע שהמוזיאון הוא בועה שנותרה עדיין שלמה ומסביב יהום הסער, כמו בחדר הספרים האחרונים ב"רשימות מן המאדים" של ריי ברדבורי, כמו ברגע גילוי הספר שמסביר את העולם של 1984.
באולם התערוכה של דוד טרטקובר היו שתי כרזות שדיברו אליי בעניין הרס התרבות: האחת, תצלום אוויר של תל אביב ומעליו עיגול כחול עם צלב כשל כוונת מטוס־קרב ולמעלה הכותרת, "עיר מקלט". פירשתי את הכרזה כך: מדינת תל־אביב היא עדיין עיר מקלט, אבל צלבי הכוונות של הפוליטיקאים המתנכלים לה כבר מונחים עליה. הכרזה השנייה הציגה את פסל שלושת העיגולים של קדישמן בחזית תיאטרון "הבימה" שקוע בתוך גל אבנים וברקע שמים קודרים שחורים־כתומים – העיגולים נראים כשריד מעיר שעברה חורבן אפוקליפטי. ה-D9 שחבר הכנסת יוגב מ"הבית היהודי" חימם את מנועיו כדי לעלות על בית המשפט העליון כבר עלה על התרבות התל־אביבית, ואולי היא הופצצה מהמטוס שצילם את התצ"א בכרזה הקודמת.
הרגיש נפלא להסתובב בבועת המוזיאון – במיוחד בתערוכה "מנועי צמיחה" של האמן אלי גור אריה. תערוכה אסתטית, יפה, למרות שהיא מציגה עולם פוסט־אפוקליפטי, מאוכלס ביצורים בני כלאיים ביו־מכניים ששרדו אחרי אסון. "תת־הכרה שלי נפתחה כמו מניפה", כלשונה של יונה וולך המשוררת. על הקיר חמישה בתי שיר של אבידן על עולם שנולד ומשתנה אחרי חורבן. בשירו יצורים לשוניים היברידיים, צמדי מילים מודבקות: דוחיים בשמיהמים, נשרים פותחי זימים, אדמוטאציות.
"מנועי צמיחה", אלי גור אריה
משיכה לאפוקליפסה? בשירו של קונסטנטינוס קוואפיס "בציפיה לברברים" מתוארת עיר בעלת תרבות מפוארת שהגיעה לעידן הדקדנטי שלה. תושביה מתאספים בכיכר, הנכבדים עוטים שלמות ארגמן וזוהרים בזהב, אבני אכטיס ואיזמרגדים בוהקים, כי אלה דברים המפליאים את הברברים. אולי האנשים האלה, הברברים, יחוללו אפוקליפסה תרבותית גואלת, אולי הם יהיו פתרון מסוים. אבל אצלנו בתל אביב זה אחרת, איננו כמהים להתנעה תרבותית מבחוץ. יש לנו מנועי הצמיחה שלנו. אנחנו לא מצפים לדבר מהברברים.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש