65
המאמר המלא פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

יופי והערה 802
קודם כל אני חייב לשבח את המאמר., נימוס בסיסימה גם שהוא אכן טוב.
אני מעוניין לרמוז על נסיון לפתח כיוון שונה. האם העמימות של זך שהיא עמימות מוסוויתׁ( הקורא חושב שהוא מבין ורק אח"כ עולה על כך שהוא לא מבין) מתאימה לדור הזה יותר או פחות מהעמימות של משוררים צעירים כיום? כסוג העמימות של זך אני כולל גם את עמיחי ויזלטיר ועוד משוררים מדורם.
אולי העמימות של המשוררים החדשים מושפעת יותר מאלתרמן מאשר מהשירה החדשה? לפחות בתחום זה.
אולי דווקא בגלל האטימות יכולים נוקטי האסכולה האלתרמנית לגעת עמוק יותר, דווקא בגלל שלמען האמת מהאטימות, הציניות והשובע. נשארה רק פוזה של כאלו?
אולי, ואולי לא.
הבעת דעה. 804
קראתי את המאמר והוא מאוד יפה וראוי להערכה. רציתי לשאול שאלה קטנה בנוגע לשיר, את באינטרפטציה שלך לשיר של זך את לא התייחסת לדמות ''חייט'', ז''א למה חייט, באותה מידה יכל לבחור נתן את החלבני, ועוד דמויות מחיי היום יום שלו, אני הקדשתי לכך מחשבה ואני חושב שנתן בחר חייט בכוונה ברורה, מאחר ועצם ההליכה לחייט היא פרידה מהחליפות הישנות ועיצוב חלפיה חדשה, נתן מראה לנו ממה הוא נפרד, לעומת אביב שכול פעם שהוא כאילו נפרד בעצם קרתה מלחמה, או שזה היה בעצם באמצע מלחמה, ואילו נתן נפרד מחליפותו. במידה מסויימת אפשר ללמוד מעצם ההליכה לחייט שגם נתן למד מאביו להיות נגד ''פרידות'' והוא הולך לחייט על מנת שלא להיפרד מהחליפות הישנות. וכמובן אפשר להעמיס המון על המטאפורה העצומה שיש בחליפה וכול מה שמשתמע מכך.

מעניין אם זה נראה לך נכון או בכיוון. תודה מראש על המאמרים הבאים וגם הקודמים
למה לא ולמה כן 806
או - למה לא פרטתי בנושא למרות שאנחנו חולקים מספר נקודות של הסכמה.

אני מסכים איתך שדמותו של החייט היא רלבנטית בשיוך המקצועי שלה, כמו דמויותיהם של המורה לידיעת הארץ, הרופא והשופט ב''אני שומע משהו נופל''. אלא מאי - המאמר עוסק בדה-סנטימנטליזציה, וכיוון שכך בחרתי שלא להעמיס על הקורא פירושים רבים מדי של השיר.
הרי באמת - אפשר לכתוב על השיר הזה הרבה יותר עמודים ממה שכתבתי, עם התייחסויות מבניות וכן הלאה, אלא שהבטחתי במאמר הראשון שאמנע מהן וכן הדגמתי יסוד מסויים שהיה לי עניין להדגיש את העיסוק בו.

אם להתייחס לנקודה הספציפית שלך - אני רואה בשימוש בדמות החייט משהו שהוא גם סימבולי לעולם הולך ונעלם, שהרי גם בתקופה שהשיר נכתב (שנות השישים) - חייטים התחילו להכחד. קונפקציות היו גם שנים קודם לכן.
ואולי זה מה שמדגיש את דמותו של החייט כאדם ששקוע בעבר ואינו מסוגל להבין את המציאות לאשורה ולהשתנות לפי דרכיה.
תמה אחת 805
כאשר קראתי את מאמרך, נזכרתי בוילנל יפה מאת אליזבת בישופ. הוא אמנם באנגלית, אולם הערכתי שיהיה מי שיהנה ממנו כאן:

(ניתן למצוא את השיר, סדור טוב יותר, ב:
http://www.forum2.org/gaal/oneart.html )

One Art
Elizabeth Bishop

The art of losing isn't hard to master;
so many things seem filled with the intent
to belost that their loss is no disaster.

Lose something every day. Accept the fluster
of lost door keys, the hour badly spent.
The art of losing isn't hard to master.

Then practice losing farther, losing faster:
places, and names, and where it was you meant
to travel. None of these will bring disaster.

I lost my mother's watch. And look! my last, or
next-to-last, of three loved houses went.
The art of losing isn't hard to master.

I lost two cities once. And, vaster,
some realms I owned, two rivers, a continent.
I miss them, but it wasn't a disaster.

- Even losing you (the joking voice, a gesture
I love) I shan't have lied. It's evident
the art of losing's not hard to master
though it may look like (/Write/ it!) like disaster.

1976

לא ולא 807
אחד העניינים הבסיסיים ביותר, שלא התייחסתי אליהם במאמר מחשש ייגוע - הוא הריתמוס, החריזה והגלישה, או בקיצור - אמצעים מבניים.
חלק מהמסר של ''נגד'' פרידה טמון בשבירות שלו, בחוסר האחידות, דבר שהופך כל השוואה שלו לשיר בעל ריתמוס מוחלט וחריזה כמעט-קבועה - לבעייתית.

ועוד משהו ששכחתי לומר לאדם שהציע את רעיון החליפות - אין זה מקובל בעולם הספרות להתייחס לדובר בשיר כאל ''נתן זך'', שכן לפעמים עשוי המשורר לכתוב בלשון נקבה, ובכלל - ההפרדה בין היוצר ליצירה היא קריטית בכל סוג של אמנות.
אמור מעתה ''הדובר בשיר''.
ובכל זאת 809
נכון שבישופ בחרה במבנה סגור וקבוע - אולם לא שיקרתי כשאמרתי שזך הזכירלי אותה. אם נתעלם רגע מן המטריקה, נמצא בשני השירים מתח בין הדברים הקטנים והיום יומיים, לבין הגדול ומזעזע. מה, אתה מנסה לטעון שזך יכול 'סתם כך' להזכיר את מחנות הריכוז בלי להפעיל את האסוציציות הקשורות לכך?
מתוך המפתחות האבודים אנו מגיעים ללא-אסון: מתוך האיסור על הפרדה אנו מגיעים לנורא.

ברור שהמטריקה שם אצל בשופ, אבל בוא נשכח רגע שלימדו אותנו מה זה וילנל. זה הרי לא העיקר פה!
קצת באיחור אומנם 47929
אבל עדיף מאשר אף פעם. המאמר אכן נפלא ומעיד על מקצועיות. אני מניח שהוא עיבוד של מחקר גדול יותר שנעשה בנושא.

במאמר הזה טוען הכותב כי דה-סנט' בשירת זך מתבטאת גם באופני הכתיבה ולא רק בתכנים. אולם כיצד זה מתבטא בריתמוס שהוא אחד מסלעי המאבק שבין זך לאלתרמן?
הרי סביר כי שיר דה-סנט' דווקא הוא יהיה בעל ריתמוס נוקשה, חסר פשרות ולא כך היא. הרי שירת זך מתאפיינת בריתמוס רגיש מאוד, במוסיקליות עדינה.
הייתי שמח אם מישהו יוכל להסביר לי עניין זה.

בעניין הריתמוס של אלתרמן. טענותיו של זך בנידון כבר הוחלשו אם לא הופרכו לגמרי. אני אישית מעדיף ריתמוס כזה ולכן פשוט לא מסוגל לקרוא את זך. אבל זה כבר עניין אחר.
גם אני באיחור אבל ..... 87248
אני מסכימה בהחלט!!!!!!!!!
ממש ממש באיחור 67683
המאמר מעניין ומעורר, במיוחד אנשים כמוני, שניגשים בצעדים קטנ-טנים, מפוחדים, לקריאת שירים.

בכל זאת, הערה סגנונית קטנה - תוכל לצמצם בהערות הביניים המתנצלות, המסבירות והמבארות את ההסברים המתנצלים. אתה כותב ברור ומעניין גם בלעדיהן.

ותודה, בעצם. שמחתי לגלות את הפינה הזו.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים