 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כתבה חביבה ביותר, וויכוח אחד קטן לי עם הכותב: דווקא המילים של "בואי ניפרד" נפלאות, בעיני. ודווקא השורה המצוטטת, "הו מתוקה שלי, פישלת בגדול". כי אפשר להבין את זה בכל מיני כיוונים מבחינת מצב הרוח של הדובר: כועס, מריר, משלים בצער, שמח לאיד, מתנשא, לועג... או איזשהו שילוב של כולם. ואת כולם השורה הזו מביעה בעוצמה לא קטנה. אצל זמרים יותר אקספרסיביים בשירתם (שלום חנוך?) היה אולי הטון מסגיר את מצב הרוח. אצל רודנר לא, וזה אולי לגנותו אבל יוצא טוב, כי זה משאיר את האופציות פתוחות. גם שורות אחרות בשיר מרחפות בין סרקאזם-כועס לסרקאזם-לועג: "בואי ניפרד, נעשה את זה יפה; את הרכוש, כבני תרבות, נחלק על כוס קפה", וגם "הכינו את הממחטות - אולי תבכו". |  |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כולי תקווה כי ניקוד ה-'ת' בכותרת תגובתך הוא שוא ולא פתח... בכל אופן - ודאי שעל טעם ועל ריח אין להתווכח (כמדומני שהקפדתי לציין כי אלו דעותי האישית מספר פעמים בגוף המאמר), אך אוכל רק להבהיר לך מדוע בי - אישית - לא עוררו המלים את אותה תגובה חיובית לה זכו ממך. הסיבות הן שתיים: 1. באופן כללי - אני מתעב שירי אהבה, אהבה נכזבת, פרידה, געגוע לאהוב וכל שאר הירקות מסוג זה. יש, לדעתי, כמות מוגזמת ומופקעת שלהם. 2. הצירוף "הו מתוקה שלי" - הנשמע ארכאי משהו, ומיד לאחריו "פישלת בגדול" - שפת "רחוב" כביכול - צורם לי מאד. ביחוד כאשר רודנר הוא זה השר אותו. משום מה קשה לי לשמוע את רודנר מוריד את עצמו לשפה כזו - וזה גם המקרה ב-"נשקי אותי עכשיו נשמה". זוהי, כמובן, דעתי האישית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי מודע לשתי האפשרויות בקריאת הכותרת של תגובתי הקודמת, אבל אין לי שום כוונות מאחורי הקריאה בפתח, כפי שהבהרתי במשפט הראשון. גם כאן אין לי כוונות אמיתיות בכותרת, סתם להמשיך את הקו המרושע. כל עוד המאמר לא מפוצץ בתגובות, אני שמח לחטט בקוצו של יוד בשורה "הו מתוקה שלי, פישלת בגדול". "מתוקה שלי" ארכאי? נדמה לי שיצא לי להגיד זאת כמה פעמים לחברתי לשעבר. ממילא לא מדובר במשהו שהדובר "באמת" אומר לאהובתו לשעבר (עזובתו?) בדלת אמות אלא במין "מכתב פתוח". לא יודע, נשמע לי טבעי. ומספיק עברית-מדוברת כדי ללכת עם - "פישלת בגדול": זו מילת סלנג שכנראה נחוצה ביותר בעברית. ראה, למשל, מאמר אחד אחריך, של יואב גלעדי. כתוב באופן כללי בעברית גבוהה למדי, ונזקק בכל זאת למילה "פשלה", אמנם במרכאות. מכל מקום, לא מתאים לחמי רודנר? "בן אדם ... להעביר איתו את הלילה", ו-"נפלת חזק", משני השירים הראשונים שעולים לי בראש, לא יקנו לו את אות לגיון הכבוד של האקדמיה ללשון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, אני מוכן להאמין שחברתך לשעבר זכתה להיות "מתוקה" בפיך, אבל ספק הוא אם היתה היא "הו". "הו מתוקה" לוקח אותך לעבר הרחוק - O Captain My Captain - ומרה היא הפתעת ה-"פישלת"...אין לי בעיה עקרונית עם סלנג - אינני חף משימוש בו, ואף משתדל להוסיף לו ביטויים מקוריים משלי. הבעיה, מבחינתי, היא במיקום ובעיתוי. מילות השיר הזכירו לי, איכשהו, מוסיקה מזרחית - אותה אני מתעב במיוחד (הלאה הפוליטיקלי קורקט! הלאה הזמר המזרחי!) שיריו הקודמים של רודנר - אלה שהזכרת - חפים, לדעתי, מבעיה זו. הסלנג בהם, איכשהו, צרם לי פחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו ניר, נאה דרשת. לקח לי יומיים למצוא תשובה לטענתך הכל כך נכונה, לכאורה, בדבר הזיוף שב"הו". לא שאני עקשן למצוא תשובות; אני מקווה שאני יודע להכיר בטעויות. אבל כאן הייתי צריך להתמודד עם האינטואיציה שלי, שהתעקשה לקבל את "הו מתוקה שלי" באהבה רבה. כמובן, ייתכן שקהתה בלוטת העברית שלי. אבל אני חושב שיש לי הסבר: העניין הוא שוב בכך שלא מדובר באמת בחלק מדיאלוג, אלא במין הצהרה, "מכתב פתוח" כאמור, שרק מתחפש למונולוג מדובר. בהקשר כזה דווקא החגיגיות של ה"הו" תורמת הרבה, מוסיפה נפח הצהרתי ועוד שמץ של סרקאזם. כלומר, אפילו בלי שיקולי משקל אני מעדיף "הו מתוקה שלי" על "מתוקה שלי" בלבד. באחד מאותם צירופי מקרים חביבים, בדיוק כשעליתי על זה (בעת נסיעה, מול סמינר הקיבוצים בת"א), ובעודי מנסח במוחי את התגובה, החל להתנגן ברדיו השיר האמור. חרף נטייתי הראשונית להחליף תחנה בהיסטריה (כי המוזיקה שלו נמאסה עלי כליל) הכרחתי את עצמי להקשיב שוב למילים. ובכן, אני עדיין חושב שרובו נפלא, אבל הבית הראשון הוא זוועה. השורות "זה קצת קשה" ו"אבל זו התשובה" חלשות והורסות מומנטום, אבל בלתי נסלחת היא השורה "נכון שזה מרגיש כואב". את האנגליזם הנורא הזה צריך לסקול בכיכר העיר. (כותרת התגובה: א. מנור, "שלום עליכם") |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי, הפנמתי, האזנתי שוב, הרהרתי - עדיין האינטואיציה שלי זועקת חמס. ואולי טוב שכך - שאמנם אני ניר, אך לא ירדן... במאמר מוסגר אציין שהסרקזם של רודנר מאז ומעולם נראה לי מוזר - לא יודע למה. כשהוא רציני אני מאמין לו, כשהוא הזוי אני מאמין לו, כשהוא רוקיסט אני מאמין לו. כשהוא סרקסטי הוא נשמע לי מעט כמו ילד מקטר. מוזר. באשר לאנגליזם - נראה לי ש-"נכון שזה מרגיש כואב" הוא תוצר מובהק של התאמת הברות מאולצת למלודיה/משקל. מצד אחד זה מעצבן, מצד שני אני נזכר בעצמי מנסה נואשות למצוא משפט עם חרוז ל-"בננה" שיכנס ב-X הברות נתונות ויהווה פואנטה לשיר על מקרר, למשל. אוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהצתה מאוחרת משהו, תגובה 95709 אבל, ניר, במקור זה Yo-ho-ho! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק, כמובן, אך אם תשים לב לתגובתך לה הגבתי, תראה כי כותרתה היא ''הו ועוד הפעם הו'' - ומכאן הסירוס. אני חייב להודות שאני מלא התפעלות לנוכח זכרונך המדהים. אני לא הייתי זוכר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...רוק ישראלי, ליתר דיוק. אבל גם זה וגם זה (ויש הבדל מהותי בינהם משום מה) כבר עברו את הגבעה. בעצם, עברו את הגבעה די מזמן, ועכשיו הם מדשדשים על ספת התהום בנסיון לשרוד. חלק מהרוקרים של הדור האחרון מנסים לשרוד ע''י הכנסת פיוז'ן למוסיקה שלהם - לשלב אלקטרוניקה, מזרחית, ג'אז, מה שבא. יש גם את אלה שהולכים בכיוון ההפוך, החזרה למקורות - ואני מקווה שימשיכו להיות עוד כאלה. בכל מקרה, זה לא עובד. הרוק מיצה את עצמו בפיצוץ של שנות השמונים, הגיע לשיא עם גאנז אנד רוזס, והיום הוא כבר לא יכול לשכוח את תקופת האושר שלו. עוד לא שמעתי את הדיסק של רודנר, רק את השירים ה''גלג''לצים'' שלו. לפי מה ששמעתי, עושה רושם שהלהקה שהוא בחר בה ללוות אותו עושה לו רק טוב - מקשרת אותו לרוק הישן והטוב, אבל לא מנסה לעשות אותו (אולי מנסה, אבל לא מצליחה) אמריקאי. נהניתי לקרוא את המאמר, ראיונות עם מוסיקאים (שאינם זמרים) הם נדירים בארץ, מסיבות מובנות. אני אקפוץ בתחילת השבוע לחנות דיסקים, אקשיב קצת לדיסק, בתקווה שהוא יראה לי שווה קניה. עושה רושם שרודנר הוא התקווה האחרונה של הרוק בדור החדש (הדור החדש - אנשים שלא הספיקו להיות בכוורת), ואני באמת מקווה שהדיסק (בכללותו) יצליח לשמור על הגחלת, לבד... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני אהבתי את הדיסק. משום מה השירים מקבלים סגנונות שוניים משיר לשיר דבר שגורם לכך שהוא לא ימאס לאחר שמיעת שני שירים ברציפות. אני אהבתי גם את השיר האחרון שלמרות המוזיקה בו מביא שינוי נוסף לדיסק מיוחד במינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהשליחים הם גדולים מהחיים במיוחד בהופעות שהם בלי חמי הם נותנים הופעןת מכל הלב וכך זה עובר לקהל. אני מקווה שהם ימשיכו להופיע ולגרום לקהל להנות כל פעם מחדש כמו שהיה עד עכשיו והכי חשוב שלא יתנו לעצמם להתקלקל בגלל חמי | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
unfortunately, my computer doesn't work on hebrew right now, so i'll answer in english.
i want to thank "ha'ayal ha'almoni" for supporting our own gigs without hemi rodner. it makes me (and ,of course, the other members of the group) very happy to know there are people who love our shows. we make the maximum effort for you to enjoy the classic sounds and songs of the greatest era in rock and roll music (in our opinion, of course.....). i can promise you, that our own shows will continue the same way. hemi rodner is a great enjoyable side-project of this group, and currently we are working on a few projects altogether (new songs for the repartoire, new original songs in english, and one more show with the string quartet in the next month). again, thank you for your support, noam rapaport. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי להעליב פה מישהו אבל רוק זה חרא וזה מגעיל ומוסיקה מזרחית לשלטון זוהר ארגוב המלך |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר להודעה האחרונה: חהחהחהחהחהחהחחהחהחהחהחחהחהחהחהחחהחה אני חושב שזה מסכם... |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |